סיוף הוא ענף ספורט שהתפתח מתוך טכניקת קרב. מקור הסיוף בקרב חמוש, לרוב בין שני אנשים (דו-קרב), שבו משתמשים בנשק קר בעל להב ארוך ובמגן יד. את התקפת אחד היריבים הודף היריב השני בעזרת הלהב של כלי הסיוף שלו. בסיוף מתקבל אפוא מגע ישיר בין כלי הנשק, בעוד שבקרב סכינים ההגנה מתבצעת באמצעות התחמקות או תקיפת היד, ובקרב חרבות בימי הביניים היו הודפים את היריב באמצעות מגן. הסיוף הוא ספורט אולימפי, ונמנה עם ענפי הספורט המייסדים עם חידוש המשחקים בעת החדשה. חוקי הספורט וספרי לימוד נכתבו לראשונה ב-1410, באיטליה. מאיטליה התפשט הסיף ברומח לצרפת, שם פרח. הכנסת השימוש במסכות פנים וביגוד מיוחד הפחיתה את הסיכון הכרוך בסיוף. ב-1570 המציא הצרפתי אנרי סן דידייה את רוב מושגי הסיף המשמשים עד היום.
סיף נחשב לאחד מענפי הספורט האציליים ביותר, בזכות הלבוש, החרבות והשפה, וגם בזכות המאמץ האינטלקטואלי. השימוש במסכות, הלבוש ושפת השיפוט הצרפתית לקרבות, נותנים לספורט את הקסם והיופי המיוחד. המטרה היא "טושה", נגיעה ביריב, על פי כללים הנהוגים בכלי נשק בו מסייפים (דקר, רומח, חרב). הקרבות מתנהלים על מסלול ארוך וצר, כשהפגיעות נמדדות כיום באמצעות ציוד חשמלי. סיף הוא ספורט אולימפי, ונמנה עם ענפי הספורט המייסדים עם חידוש המשחקים בעת החדשה. הוא הוכנס למשחקים האולימפים כבר באולימפיאדת אתונה (1896).
בישראל למעלה מ 15 מועדוני סיף, ממעלות בצפון ועד באר-שבע בדרום, שהגיעו למדליות בתחרויות בינלאומיות בענפים השונים (רומח ודקר) ושלחו נציגים אולימפיים ושופטים ל-7 האולימפיאדות האחרונות.
בגדי הסיוף
בגדי הסיוף, המשמשים היום בענף הספורט, מטרתם להגן על הסייפים. הבגדים עשויים מכותנה ומניילון. החליפה עשויה מסוג בד שנקרא קוולאר- חומר חזק במיוחד עם צפיפות בד גבוהה אך קל ונעים לתנועה.
פריטי הלבוש, הכפופים לתקני בטיחות מחמירים, הם כדלקמן:
מסכת סיף מפלדה מסורגת עם מגן צוואר.
| חליפת סיף עם חיבור בין הרגליים.
| חליפה תחתונה (מגן חזה) מבד עמיד לדקירה, המגנה על צד הגוף האוחז בנשק.
| מגן חזה מפלסטיק קשיח לנשים.
| מכנסי סיף המוחזקים בכתפיות. מגיעים עד מעל לברכיים.
| כפפה עבה המתחברת והמגנה על גב היד
בגדי הסיף הם לבנים באופן מסורתי, כדי להקל על השיפוט. בגדיהם של מורי סיף הם שחורים.
*** כמו כן מסייפים הילדים עם רומח אימונים אשר היינו רך במיוחד ובסופו ישנו פויינט מגומי. הדברים הללו עוזרים לילדים להתרגל לנגיעות ולהבין שאינן מכאיבות כלל.
הרומח:
הרומח הוא כלי דקירה, כלומר הפגיעות צריכות להתבצע במגע של חוד הלהב ביריב.אזור הפגיעה החוקי בסייף (רומח) הוא רק אזור הגווהמפשעה, המכוסה בביגוד החשמלי של היריב. הראש, הזרועות והרגלייםאינם אזורי פגיעה חוקיים.הסייף (רומח)או פלורט התפתח מהחרב הקלה (Rapier) של ימי הביניים. יש לו להב דק וגמיש ומגן יד דמוי פעמון. בגלל משקלו הנמוך, הסתיים דו-קרב אמיתי ברומח לא פעם בפגיעות קטלניות. כתוצאה מכך, הפסיק הרומח לשמש בדו-קרב של ממש ושימש עוד רק ככלי לאימון בסיוף.קצה הלהב בסייף (רומח) הספורטיבי הוא קהה. המפסק החשמלי שמותקן בו צריך להילחץ על ידי משקל של 500 גרם כדי שתירשם פגיעה חוקית. פגיעות עדינות יותר אינן נקלטות בציוד החשמלי. ללהב חתך מלבני והוא הולך ומתעבה בקרבת מגן היד. מגן היד העגול דומה לפעמון או לצלחת ומשמש להגנת כף היד. לידו נמצא שקע חשמלי לחיבור כבל החשמל של ציוד המדידה. בגלל עקרוןזכות ההתקפה, היוזמה בקרב הסייף (רומח) משתלמת, היריבים בתנועה מתמדת, ולרוב מתקבלת פגיעה חוקית בתוך פחות ממחצית הדקה.
הדקר:
הדקר הוא יורשו של הדקר ששימש לדו-קרב במאה ה-19. הוא יציב וכבד יותר מהרומח, ובעל מגן יד גדול יותר. גם הדקר, כמו הרומח, הוא כלי דקירה. זהו הכלי הפופולרי ביותר כיום, ובגביעי עולם ישנם לרוב למעלה מ-200 סייפים. אזור הפגיעה החוקי בדקר הוא הגוף כולו, כולל הראש והרגליים. הכלל הוא "כל פגיעה נחשבת". לפיכך תיתכנה פגיעות כפולות (פגיעות של היריבים זה בזה בתוך 40 אלפיות השנייה) וכלל "זכות ההתקפה" אינו קיים. בשל כללים אלה, מתרכז קרב הדקר לרוב בפגיעה בזרוע ובכף היד של היריב ובהגנת הזרוע של המתחרה עצמו, ואופי הקרב הוא טקטי יותר, ולכן "יחפשו" המתחרים את ההזדמנות המתאימה ויהיו זהירים יותר. חלקי הדקר דומים בעיקרם לאלו של הרומח. המשקל שיש להפעיל על חוד הלהב לרישום פגיעה הוא 750 גרם, ואורך הדקירה של לפחות מילימטר שלם. ללהב חתך הדומה מעט לאות V. הדקר הוא הענף הנפוץ מבין השלושה, בין היתר בזכות הנייטרליות של שופט הקרב. כמו כן, הדקר הוא אחד המקצועות האישיים שמספר המשתתפים בהם הוא מהגדולים ביותר בענפי ספורט אולימפיים.